איך מרסנים את הביקורת העצמית?

כולנו לוקים לעתים בביקורת עצמית, אך אצל אנשים מסוימים, או בתקופות מסוימות, הביקורת הופכת למכשול אמיתי שאנחנו משלמים עליה מחיר נפשי. כמה דרכים להפחתת ביקורת עצמית ולהגברת חמלה וקבלה.

כמעט אי אפשר להמנע מזה: ביקורת עצמית. אם בגלל שגדלנו בצל דמות הורית ביקורתית, אם בגלל שאנחנו במערכת זוגית שמתאפיינת בביקורת ובשליטה, אם בגלל אופי נוקשה שלנו או פשוט כי אנחנו חיים בחברה שמצפה מאיתנו לתפקד בכל כך הרבה חזיתות- אנחנו פוגשים שוב ושוב את הביקורת העצמית. לאחרונה אני שומעת אנשים רבים שמבקרים את עצמם סביב התחושה שהם לא עושים מספיק במלחמה, כדי לעזור למי שזקוק לכך.

לפעמים הביקורת העצמית יוצרת מועקה ולפעמים ממש מונעת מאיתנו להתקדם. כי איך אפשר להתקדם בחיים ולהשיג את מה שאנחנו רוצים, מבלי להאמין בעצמנו?

נורית זרחי כתבה את השיר הנפלא על הציפור פמפמלה:

הַצִּפּוֹר פַּמְפַּלָה

כָּל מִגְרַעַת בָּעוֹלָם הָיְתָה לָהּ

סַקְרָנִית

גַּנְדְּרָנִית

זַמַרְנִית

יַשְׁנוּנִית

טִיפְשׁוֹנִית שַׁכְחָנִית.

הִרְגִּישָׁה הַצִּפּוֹר פַּמְפַּלָה

שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת כָּךְ הָלְאָה.

ביּוֹם רִאשׁוֹן

גָּבְרָה עַל הָרָצוֹן לִישֹׁן.

ביּוֹם שֵּׁנִי

חָדְלָה לִהְיוֹת שַׁכְחָנִית.

ביוֹם שְּׁלִישִׁי

פָּסְקָה מִכָּל הִרְהוּר טִפְּשִׁי.

בָּרְבִיעִי חָדְלָה לְהִסְתַּקְרֵן.

בַּחֲמִישִׁי- לְהִתְגַּנְדֵּר.

בַּשִּׁשִּׁי

גָּבְרָה עַל הָרָצוֹן לָשִׁיר

וּבְשַׁבָּת לֹא נִשְאַר לָה יוֹתֵר

עַל מַה לְּוַתֵּר.

כָךְ קָרָה לָהּ

לְפַּמְפַּלָה בַּסִּיּוּם -

שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לָהּ כְּלוּם.

אז מוסר ההשכל כאן ברור, אבל מה עושים כדי להיפטר מהביקורת, או לפחות להפחית אותה? ההפך של ביקורת היא קבלה. קבלה של עצמנו על הפשלות שלנו, על חוסר- המושלמות שהיא מנת חלקנו כבני אנוש. אני לא מדברת על מגרעות- המלה "מגרעת" בפני עצמה מקבעת את הדברים כתכונת אופי ("ישנונית", "טיפשונית" וכו').

הקבלה העצמית קשורה בהגדרה גמישה ולא מקובעת. זה לא פשוט וזה דורש תרגול אבל זו דרך חשובה אל עבר הוויה רגועה ושלמה יותר, עם עצמנו ועם הקרובים לנו.

למשל, איבדתי את המפתח ונתקעתי עם הילד מחוץ לבית. אני יכולה לייסר את עצמי על כמה אני חסרת אחריות, או על הכסף שבוזבז על פורץ. אבל אפשר גם להגמיש את נקודת המבט, הנה למשל כמה דרכים להסתכל על זה:

א. התחשבות בנסיבות: היה לי יום עמוס, הייתי עסוקה במליון דברים, תקופת המלחמה מכניסה אותי למתח רב שפוגע בריכוז. אפשר להבין למה אני מאבדת דברים.

ב. לכל מטבע יש שני צדדים: אם אני "שכחנית", כמו פמפמלה (במקום "לא אחראית" האכזרי), אז אני גם כנראה אדם זורם יותר, לא נוקשה. לכל תכונה יש צדדים טובים ורעים ואל לנו להיאחז רק בחלקים השליליים.

ג. ובכלל, מי אמר שאני כזו? התבוננות בארוע כ"חד פעמי": היום איבדתי את המפתח. ברוב הימים אני לא מאבדת אותו. אי אפשר להסיק שום מסקנה מהארוע הזה, או אפילו מכמה ארועים, על האופי שלי. הכל משתנה והכל פתוח, אין טעם להיאחז בהגדרות.

ד. קבלת המציאות כ"בלתי חלקה": כל הזמן קורים דברים לא כפי שציפינו. המלחמה הזאת למשל- מי בכלל יכול היה לנחש שכך ייראו חיינו? ההיתקעות מחוץ לבית היא אחד מהדברים המרגיזים שפשוט קורים. לא כי אנחנו אשמים. במקום להתעכב באשמה ובביקורת, אפשר לנצל את הרגע לחוויה אחרת עם הילד שאיתי מחוץ לדלת. לתופסת בלובי הבניין, למפגש עם שכנים, להיכרות עם פורץ מקצועי. מתי עוד תהיה לו הזדמנות כזו?

בימים אלה אני מרגישה צורך להזכיר לעצמי ולאחרים את הקבלה ואת החמלה, שני עקרונות חשובים בתורות המזרח, שנחוצות מאד גם עבורנו בעולם המערבי.